A renewed performance \ מופע מחודש
I have chosen to renew "Home Of Course" after nearly two and a half decades have elapsed. The first performance of "Home Of Course" was curated by Stephanie Ben Zaquen, in 2002, at "Opal" gallery in Tel Aviv.
While assisting Dror Hibsh to realize his video exhibition, titled "Beiti", at Sharon Toval`s "Maabada" gallery in Tel Aviv, I realized that that this performance corresponds with Hibsh`s work and therefore I should present it again.
This is another of my performance-works which protests, though poetically, against the war. Since spring 2023, I have performed "Home Of Course", "About Love", "Sacrifice", "A Hymn", as an appeal for change.
The incomes from both "Sacrifice" and "A Hymn" were donated to one of the organizations which act in benefit of Democracy and Equal rights. "About Love" and "Home Of Course" were performed, free of charge, as a plea for a hasty return of our 101 hostages in Gaza and mere solidarity with my audience.
Home Of Course was also performed at - Lantern Gallery; ChengDu, China (Oct. 2024)
- האם את מדברת אליי? בין טקסט נרטיבי לקול הלא-מילולי באמנות המופע של עדינה בר-און\ ערגה אלמוג
- Performing Voice in Space / Yael aduri
- My voice was always there but I just hummed / Adina Bar-On
- The Athletics of Emotion / Yael Kaduri
- Adina Bar-On`s Art of Begging / Laszlo Beke
- 9 Questions / Gustaf Broms
- תמר גטר \ עדינה בר-און
- בין דימוי לתוכן: פרפורמנס ארט נשי בישראל - על עבודתה של אמנית המיצג עדינה בר-און \ גילי סיטון
- "על "עקידה, For Crying Out Loud \רקפת א. ידידיה
- קול אחר "על האהבה" של עדינה בר-און \רקפת א. ידידיה
- וידאו לרגל קבלת פרס לנדאו לאמנות הפרפורמנס - פרסי מפעל הפיס לאמנות ומדעים 2021
‘בית כמובן’ הוא מופע שעדינה Adina Bar-On יצרה ב-2002. אין זה המופע היחיד של עדינה שהוא על-זמני. כשם שהרגיש לפני עשרים ושתיים שנים (בעת שהוצג בגלריה אופל, בתערוכה קבוצתית שעסקה בנוף, מולדת ובית, שאצרה סטפני בן זקן, בה הוקרנו בעיקר עבודות קולנוע של יוצרים ליטאים צעירים), כאילו יצרה אותו אז, בשעתו, לכאן ועכשיו, כך גם כעת – ולמצער, ביתר שאת – מה יותר רלוונטי ממופע שכותרתו היא זו? בית, כמובן. זהו מופע תמציתי ומהודק, בשלושה צבעים עזים – שחור, אדום ולבן: שחור – בגדיה של עדינה והמטפחת שמסתירה את שערה – המשווה לה חזות של כל-אישה – יהודיה-חרדית, נזירה ומוסלמית – ובה בעת אישה שזהותה נמחקה – והיא בת בלי בית, נעה ונדה; אדום ולבן – גוניהן של שתי יריעות הנייר שמהן נגזרים הבית=הבגד=המפה. על כל אחת מהמטאפורות ועל המעברים ביניהן, תקצר כאן היריעה. אך מה שלשמה בעיקר רציתי לומר, היא התנועה הקטנ-טנ-טנ-טנ-טנה, שהיא ההרף החמקמק בין הזעקה הגדולה והרת המשמעות בדמותו של הפה הנפער ונותר שתוק, לבין מחוות הפיהוק, המדברות בניגוד מוחלט את השיממון, החידלון, אין-האונים, השכחה, ההדחקה. כפסע הוא בין הזעקה והפיהוק, וגודל החרדה, והעצב, הכאב והייאוש, הולכים וגדלים ככל שהמעברים ביניהם הולכים ומיטשטשים. יש עוד מופע אחד, ביום שני הקרוב, בגלריה המעבדה, שאליה סמוך מקלט בעומק האדמה, אליו נדרשנו באמצע המשפט המתאמץ להיאמר לאורכה של השעה (כשיושלם הגמגום הוא יחבר את המלים:”לעונ-ג-הוא-לי-לארח-אתכם”)
עידית פורת (פורסם בפייסבוק ב-1.10.2024)
