A reaction to the performance In -between \ תגובה למופע בין לבין

Allow me to take the opportunity to address your performance, in which I was present . It appears that your devotion to your art is absolute. You succeed in creating an enigmatic atmosphere in the performance and you work magic on the audience. Your magnetic personality, that allegedly knows the secret, manages to captivate the audience with your voice, your gaze, your body and your movement in space. The audience’s surrender allows you to do with them as you please, and it’s as though you take pleasure in this power and use it mainly to transgressively break the barrier between the audience and the stage, and make the audience a part of the performance. Moreover, it seems that the audience’s participation in the performance is actually the performance itself. This reminded me of the Dionysian wine festival, with which, as Nietzsche claimed, the Greek theatre was born. In this sense your work definitely corresponds with the history of theatre and its rules, written and unwritten, such as what is an audience, what is a character, what is an actor, what is the difference between the character and the actor and between the character and the audience, and so on.

The performance is actually a call to battle against boundaries: the boundary between people, between art and life and between the audience and the play. Within that more boundaries are broken, first and foremost the boundary of personal space, which in everyday life we make sure not to break. This allows for surprising interactions between you and the audience and among the audience members themselves. It seems to me that whoever arrives to your performance should agree that they are not coming to watch a performance but to take a meaningful part in it. I think this should be clarified to the audience before they enter, in order to prevent unnecessary embarrassments both on their part and on yours.

Well done,

Dror

ד”ר דרור פימנטל

מרצה בכיר

המחלקה לתרבות חזותית וחומרית

תוכנית המ.א. במדיניות ותיאוריה של האמנות

בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוד ירושלים

שלום עדינה,

הרשי לי לנצל את ההזדמנות גם להתייחס למופע שלך, שבו נכחתי. דומה שההתמסרות שלך לאמנות שלך היא מוחלטת. את מצליחה לייצר במופע אווירה אניגמטית ולהלך קסם על הקהל. האישיות הממגנטת שלך, שלכאורה יודעת את הסוד, מצליחה לשבות את הקהל בקולך, במבטך, בגופך ובתנועה שלך במרחב. התמסרות הקהל מאפשרת לך לעשות בו כרצונך, ואת כמו מתענגת על הכוח הזה ועושה בו שימוש בעיקר כדי לפרוץ באופן טרנסגרסיבי את החיץ בין הקהל לבמה ולהפוך את הקהל לחלק מהמופע. יותר מכך, דומה שהשתתפות הקהל במופע היא למעשה המופע עצמו. הדבר הזכיר לי את הילולות היין הדיוניסית, שבהן, כך טוען ניטשה, נולד התיאטרון היווני. במובן זה העבודה שלך בהחלט מתכתבת עם ההיסטוריה של התיאטרון ועם החוקים שלו, הכתובים והבלתי כתובים, כמו למשל מהו קהל, מהי דמות, מהו שחקן, מה ההבדל בין הדמות לשחקן ובין הדמות לקהל, וכן הלאה.

המופע הוא למעשה קריאת תיגר על גבולות: הגבול בין אנשים, בין האמנות לחיים ובין הקהל למחזה. בתוך כך נפרצים גבולות נוספים, בראש ובראשונה הגבול של המרחב האישי, שבחיי היום יום אנו מקפידים שלא לפרוץ אותו. דבר זה מאפשר אינטראקציות מפתיעות בינך לבין הקהל ובין הקהל לבין עצמו. דומני שעל כל מי שמגיע למופע שלך להסכים שהוא אינו בא לצפות במופע אלא ליטול בו חלק משמעותי. לדעתי יש להבהיר דבר זה לקהל בטרם הוא נכנס למופע, וזאת כדי למנוע מבוכות מיותרות הן מצד הקהל והן מצדך.

ישר כוח,

דרור