אשה תחת השפעה

“מה ההבדל בין לעשות אהבה למשך שתי דקות ובין לעשות אהבה למשך 45 דקות?”  ‘אמן על האש’ מארח את עדינה  בר-און, האשה שחיה את המיצג עוד לפני שהייה מילה כזו.

ב1976, כשגדעון אפרת טבע את המונח ‘מיצג’, עדינה בר-און כבר בחרה בו כדרך חיים. קורות החיים של עדינה בר-און הם תיעוד של ההיסטוריה של הפפרפרמנס/מיצג בארץ ובעולם, מסמך של אמונה ודבקות. עשרות שנות פעילות, ללא פשרה קלה אחת ועם אוקיינוס של אהבה, הביאו את עדינה לפסגת המיצג העולמי. פה בארץ, במקום הקטן של עדינה בתחנה מרכזית, תלוי טקסט אותו כתבה, המתאר את האישיות המיוחדת והמקסימה שלה:

“הבחירה שלי במדיום המסוים הזה היא בחירה קיומית. המדיום לא קשור לג’אנר או סגנון – הוא קשור ליושר העצמי שלי. ובמובן זה נכון שאני נשארת לבד. כן, זה משאיר אותי לבד – אבל עצמאית, לא קשורה, לא תלויה, משאיר אותי לא מתפשרת: דבקה במטרה, נקייה, יכולה לדייק בדברים!

בחרתי בצורת הביטוי הזאת דווקא מפני שרציתי לא להיות לבד, רציתי להתבטא כך שהצופה לא יהיה רק צופה – אלא מישהו שלוקח חלק, שמשוחח עם. נוצר דיאלוג – לא ברמה הצורנית אלא ברמה האיכותית; לא ברמה תבניתית, תכנית – אלא ברמה של אמפתיה. זה נושא שמעסיק אותי, ואני מרגישה שאין לנו מספיק מזה”.

לי נדמה שהמיצג/פרפורמנס עומד בקצה האפשרויות של האמנות הפלסטית/תיאטרון, בנקודה הכי בעייתית לניסוח.
“העבודות שלי נורא מבלבלות מישהו שרוצה להבין, כי אני יוצרת אמנות עם סיטואציה שלא נתונה לשיפוט אינטלקטואלי בלבד. מיצג הוא פשוט האופוזיציה, הוא המדיום הפוליטי ביותר באמנות במובן הזה שאני והצופה נמצאים באותו מקום, מכל הבחינות. וכמו כל סיטואציה שבה שני אנשים שווי ערך נמצאים אחד מול השני, נוצר דיאלוג על גבולות. הדינאמיקה  הזאת, התקשורת בין שני אנשים מרתקת אותי. הכישרון שלי מתבטא יותר מכל במפגש שלי עם אנשים, אולי זאת הסיבה ששמתי את הקנבס, ואולי את המצלמה, בצד. זה המקום שאני מצטיינת בו”.

האם קרו מקרים שבהם הדיאולוג הזה הפך ללא נעים, מביך?
“אני יוצרת כבר למעלה מ- 33 שנה. הצופה רואה שעומדת או נעה מולו אשה שפויה, ממש רואים את זה. כבר אין תגובות של ‘היא משוגעת’. בצעירותי בשנות השבעים עוד היה הבלבול של הצופה – האם האמן הוא ‘על אמת’, באיזה שדה הוא מתנהל, איפה הגבולות בעצם? עכשיו דברים כבר לא מאבדים שליטה כי יודעים מהיכן אני מנסה ליצור קשר”.

“את המופע אני מכינה חודשים מראש ובונה את התבנית בקפידה. כמו כל מרצה או נגן אני מאזינה לרגע, מאזינה לצופים ומשנה את האיכויות בהתאם לדיאולוג, אבל אין פתאום חריגה או חריקה”.

גם אם קורה משהו יוצא דופן במשך המופע?
“מה יכול לקרות?  אז מדברים אלי ואני לא עונה, אלא אם כן מישהו שובה את ליבי, אבל מיד חוזרת לעבודה. פעם אחת אישה זרקה לי כסף לתוך הקערה שאני עובדת אתה, זה נורא שעשע אותי. בחורה דתייה החליטה לא לקחת את האוטובוס במשך שעתיים ולראות את המופע, איש אחד הלך הלוך וחזור, הלוך וחזור, ובסוף אמר ‘וואלה אני מתאהב באשה הזאת’ והמשיך בדרכו. יש כל מני תגובות ואני ניזונה מהם. זה חסר הילה לחלוטין ובאותה מדה מרגש לגמרי”.

השאלה המתבקשת היא, האם את מאמינה בהשפעת הקשר שלך עם הקהל?
“אני לא חושבת שזה ישנה את ההיסטוריה. אן לי שום אשליות, לצערי. אני ואתה לא נשנה את העולם. אבל אני בטוחה שאנשים למדים משהו, החיילים מסתכלים, נשים מסתכלות. זאת תרומתי הצנועה בתוך כישוריי המוגבלים”.

יש משהו מביטול האגו ממה שתיארת עד כה.
“שלא כמו שחקן או זמר, אני מתעלת של אינפורמציה. בזמן המופע שלי אנשים מפטפטים. אני לא עושה יחסי צבור, גם לא אכפת לי. אני מפעל של בן אדם אחד. הכוחות שלי הולכים לעבודה בלבד.

זה נשמע מספק, חוזרים הביתה אחרי יום עבודה ומרגישים נפלא?
“זה מעניין ומרתק. הנה אני גרה פה בדלת אמותיי, זה כל חיי. במשך חצי שנה אני נוסעת בעולם ומופיעה, וכבר הייתי בחצי עולם. אני אעשה את עבודתי בכל מקום שיש בו בני אדם שירצו לראות אותי”.

האם יש מקבילות אחרות שמרגשות ומרתקות באותה מידה?
“מין”.

מין?
“אומרים שאני מפעילה קסם, שאני מכשפת במופעים שלי. אישה אחת שאלה אותי בבלפסט אחרי מופע של 45 דקות: תגידי לי, מדוע אנו צריכים להתבונן בך במשך 45 דקות? היא הייתה אישה בגילי, וקנאית. אד עניתי לה: תגידי, מה ההבדל בין לעשות אהבה למשך שתי דקות ובין לעשות אהבה למשך 45 דקות? זאת התשובה. זה כמו לעשות אהבה, עם כל הלב והנשמה. זה רגע אמתי שיש בו תקשורת מלאה של שני הצדדים, יש בו יושרה, ויש בו נצח. אתה נחשף לרגעים של חסד”.

יש משהו טוטאלי במסירות שלך שמחייבת ויתורים כלשהם, כסף למשל?
“במסירות אין ויתור. אני לא מרוויחה כסף, זו בחירה. לפני המון זמן, בשנות השבעים, עשיתי בחירה שלא אמכור את האמנות שלי בשביל כסף. אני ידועה כעקשנית וכבן אדם שלא מוותר לאורך השנים. זו בחירה שאתה עושה באופן אינטואיטיבי ובדרך שולל אפשרויות אחרות, זו בחירה בדרך חיים”.

אבל באיזו פינה צדדית וחשוכה כסף מסמן הכרה.
“הכרה זה מושג אמביוולנטי, כי בעולם האמנות והתיאטרון יודעים את השם עדינה בר-און. לא כולם ראו בזמן האחרון או ילכו לראות מופע, מכיוון שגם את מה שהוא עצמו עושה לא כל אחד רואה . יש לי קהל מאוד מקסים ולא צנוע במספריו. יש הכרה מסוג מסוים, תלוי מאיפה מסתכלים. אני אחת מעשרת אמני הפרפורמנס המוכרים ביותר בעולם ואני ממש רואה עדנה שלא חלמתי שתהיה בחיי”.

מה עם חלומות בשעת לילה מאוחרת?
“אני לא זוכרת את החלומות שלי. אתה יודע, יש אנשים שחולמים כשהם ערים וזה אנחנו, האמנים. אומרים שזקנים הם סניליים – הם לא. יש כמה סניליים כמובן, אבל הזקן מתחבר לפנים שלו בצורה יותר אקטיבית, התבונה שקיימת בו פעילה לא רק מעל לכתפיים אלא ג מתחת, זה המקום של חשיבה לא דידקטית, לא ליניארית, זה לחלום הרי, נכון?”

מעוניינת לשתף אותנו בסיפור ילדות שהותיר את רישומיו?
“כשהייתי ילדה וגרתי בחיפה, המפגש הראשון שלי עם המופע היה דודו דותן, שהיה שכן שלנו. אני ודודו היינו עושים הופעות בוואדי. אני זוכרת כמה הייתי מגלגלת מצחוק מתחת לעץ התאנה בוואדי. וכשאני הצגתי לדודו, הוא היה בוכה מצחוק, כי זה יותר מתאים לעבודה שלי”.

מה היית רוצה שיקרה בעתיד הוורוד?
“להיות אמן פעיל וחיוני עד רגעי האחרון, כמו אידית פיאף שמתה על הבמה”.

עדינה ממליצה על הסרטים:
ג’ון קאסבטאס – WOMAN UNDER INFLUENCE
ג’אן לוק גודאר – PASSION
דרק ג’ארמן – THE LAST OF ENGLAND

‘על האהבה’ של עדינה בר-און, עבור העוברים ושבים, מוצג בתחנה מרכזית החדשה בתל אביב, בקומה 6, בכל יום ראשון משעה 9:30 עד 12:00 ובכל חמישי משעה 16:30 עד 19:00 (חינם)