מריה הכלבה הכנענית נובחת לקראתי. עדינה בר-און פותחת ומציעה לי עוגה. היא מתנצלת שהיא “מתוקה מדי”. “התלבטתי הרבה והמליצו לי עליה”, היא אומרת, “אסור אף פעם להקשיב לאנשים”. לקראת סוף השיחה היא מבקשת שאחתוך לה קצת מ”המתוק הזה”. “תארי לעצמך שיש אנשים שאוהבים את זה”, היא אומרת לי ואוכלת פרוסה שלמה.
אנחנו נפגשות עם זכייתה של בר-און בשני פרסים: בפרס לנדאו שמעניק מפעל הפיס, שבו זכתה בר-און על פועלה בתחום הפרפורמנס, ובפרס דיזינגוף שמעניקה עיריית תל-אביב לשני אמנים נבחרים בכל שנה. ברקע שנה לא פשוטה מבחינה אישית עבור בר-און, עם סבב שני של סרטן, שלבקת חוגרת, וכאבים שמסרבים להרפות: “עברתי תופת השנה”, היא מספרת “אני מרגישה כמו שמתאכזר אליי הגורל”. עדינה השבורה עוד תבליח לאורכה של השיחה. וזה כל כך זר לי ומטלטל לראות אותה ככה. אישה שהגוף הוא חומר הגלם שלה, ביד היוצרת, היא המכפיפה ומגמישה אותו לצורכה, ודווקא הגוף הזה הוא המבקש להכניע אותה.
עדינה בר-און ילידת כפר בלום (1951) היא מאמניות המופע הבכירות הפועלות בשדה האמנות הישראלי. בר-און היא חלוצה בתחומה ופועלת ברצף קרוב לחמישה עשורים. הנוכחות הגופנית והקולית הם חומרי העבודה העיקריים שלה.
את בר-און הכרתי לראשונה כשלימדה אותי בתואר הראשון בבצלאל. הייתי בשנה השלישית ללימודים, ומיד הרגשתי שיש בה משהו אחר, כל כך שונה מהנוף הבצלאלי הטיפוסי. מאז, מלווה אותי הנוכחות שלה; איזה משהו חי שהפעיל המפגש ביננו כמו ממשיך לפעפע, לקרות בי עד עכשיו.
אנחנו נזכרות יחד בשני המופעים האחרונים שלה, במופע “בין לבין” שהוצג בחלל של גלריה “המקרר”, שהיה בעבר בית הקירור של השוק הסיטונאי של תל אביב, ובמופע “יותר-מי-די” בסדנאות האמנים בתל-אביב. אנחנו מדברות על הרגע במופע “בין לבין” שבו הצופה הופך לחלק מהמופע. כשבר-און מוליכה חלק מהקהל ומשכיבה אותו במרכז החלל, מלווה אותו אל מנוחתו. אני חושבת על הרגע הזה שבו היא קוראת לי במבט, מחזיקה אותי בחיקה, מזמזמת לי שיר חרישי, תומכת בגבי, מניחה אותי על הרצפה, מציעה כרית תחת ראשי. על רגע של מפגש שכמעט ואי אפשר לפרוט אותו במילים. “כל הדברים שנראים לעין הם כדי ליצור את מה שלא נראה לעין” היא אומרת לי. “המורכבות של המפגש. כשאני לוקחת אותך על הגב ומניחה אותך נוצר נדבך למופע שלכי תתארי. הוא שייך לך ולי, אולי ביחד, אולי בנפרד.”
הדברים שאינם נראים לעין עומדים בבסיס היצירה של בר-און, עוד מהמופע הראשון, נקודת המוצא שממנה יתגלגל הכל. בשנה השלישית ללימודיה שלה בבצלאל, ב-1973, בר-און שציירה עד אז מחליטה לעשות “משהו”. “בגיל 21 עשיתי את המופע הראשון”, היא מספרת. “אני זוכרת שישבתי עם חברה בבית קפה ואמרתי לה: ‘אני הולכת לעשות משהו’, ועשיתי את המשהו הזה. שום דבר לא היה עוצר בעדי. בתמימות רבה ובדחף פנימי פשוט עשיתי את מה שחיפשתי לעשות”.
קיץ 1973, בחצר הבניין הישן של בצלאל נעה אז בר-און כבתנועת ציפור במעופה. כשאל הגוף החותך את החלל הצטרף קולה, בהמהום ובשירה של פואטיקה אסוציאטיבית. אל הקהל, שיהפוך במרוצת השנים לחלק בלתי נפרד מעבודתה, היא פנתה אז במחוות פנים וראש, כבברכה אישית, ממוססת את קיר הזכוכית המדומיין שעומד בין האמנית והצופה.
“האמירה שלי נכון לאז ונכון לתמיד היא ‘הא לכם אמנות שאתם לא יכולים לשפוט אותה רק על פי האינטלקט או ההיסטוריה’. ההתניות והדעות הקדומות הן חלק מהשיפוט. תרבות היא משהו שגם מערב את הבטן, את הלב ולא רק את הראש. אני אדם, אישה, חיה, שעובדת מולכם בתוככם בפניכם מאחוריכם”.
המופע הראשון של בר-און לא התקבל אז בעין יפה במוסד הלימודים ונתפס כחריג בנוף. “קיבלתי מכתב שאני לא אוכל לקבל תואר ראשון על זה”, בר-און אומרת, “שלא יודעים אם זה אמנות, ואם זו אמנות אין מי שילמד אותי, אז מוטב שאחזור למדיומים המסורתיים”. ההנהלה אף הזמינה אז את הפסיכולוג של בצלאל לצפות במופע של בר-און ולתת עליו את דעתו. הוא קבע שהמופע אכן פורט על נימים רגישים מאוד. “אני לא חייבת לדעת את כל הרבדים אבל אני פורטת על כל הנימים”, היא אומרת לי מאוחר יותר בשיחה, אני לא בטוחה שאני לגמרי מבינה אותה, אני מחכה, נותנת לזה לשקוע ולהצטבר בתוכי.
מאז בר-און תמיד הייתה קצת עוף מוזר, ועל אף שהוזמנה להופיע בלי סוף במשך שנים ואספה סביבה קהל נאמן, היא מספרת שרק בשנים האחרונות היא מרגישה שקיבלה הכרה לפועלה. “כל שנות העשייה שלי תמיד הרגשתי שאני לא מתאימה לקטגוריות, בני הדור שלי היו גברים שעשו ‘פעולות’: דוד גינתון, יונה פישר, פנחס כהן-גן, פעולות שלא היו דומות למה שאני עושה. בשנים האחרונות הבנתי שרואים אותי. הפרסים האלה עשו לי מחווה”.
ובאמת אין לה קטגוריה לבר-און, וכמו שכותבת תמר גטר בנימוקים לזכייה של בר-און בפרס דיזינגוף, “אין מדף לפואטיקה שלה”. בר-און צוחקת ומספרת שזה מסוג המחמאות שהיא אוהבת לקבל. היא מספרת כי “כשמוטי עומר הכין את התערוכה של שנות השבעים הוא הזמין אותי ואמר לי ‘את תהיי בקטגוריה של אמנות גוף’, ואז עשיתי פרצוף והוא אמר ‘מה את רוצה להיות בקטגוריה משל עצמך?’ וזה מה שקרה”. “אני תופעה שבשולי הדברים, אבל אני תופעה חשובה”, היא מסכמת.
אני שואלת אותה למה כל כך קשה למקם אותה, להכניס אותה למשבצת אחת. מה הוא הדבר שהופך אותה לאחרת, לא בדיוק אמנית פרפורמנס.
“זה לא פרפורמנס במובן המקובל” ,היא עונה. “השאלות שאני שואלת לא קשורות רק למופע עצמו אלא גם לחיים. האם אני זורמת? האם אני מתנגדת? האם אני רואה את עצמי כרגע? האם אני יכולה לשנות פוזיציה כדי לראות מה קורה? שאלות מהותיות לגבי בן אדם וחברה שהמופע בא לעסוק בהן. אני משתמשת ברגע החי ובדימוי החזותי כדי להנכיח את מה שנסתר”.
מה הכוונה?
“יש דימויים שהם מאוד פרפורמטיביים. אישה עם דגל (“יותר-מי-די), אישה עם קסדה כמו כד (“בין לבין”), אישה עם תינוק (“באה מנוחה ליגע”, “על האהבה”). הם דימויים חשובים. הם מובילים אותך לחשוב: האם זה המופע? האם זה מוצא חן בעינייך? כשאני משכיבה אתכם (את הקהל) כמו שדה קטל או אכסניית נוער, מלבד מה שעובר על אלה שנגעתי בהם או הזזתי, מלבד השאלות שהם שואלים ברגע האמת, גם הצופה שואלת את השאלות האלה. מה זה המופע? מה זה הרגע הזה שעדינה מסתכלת על כל הגופים השכובים? הגופות השכובות. זה יפה. זה חזק. אבל מה? אני תוהה אם ההיסטוריה נשענת רק על זה. אני איכשהו עוברת מהדימוי”.
אז למעשה הדימוי הוא כמו שאלה?
“נכון. יש בזה גם הומור. ההומור שלי. זה זה? על זה התרבות שלנו מושתת? זאת לא שאלה שהתשובה שלה היא דווקא לא. אלא שאלה שערכה בתהיות שנוצרות סביבה. המטרה היא לא ליצור איזה כרזה פוליטית או חברתית. מה שנוצר זה לא הדימוי אלא מה שהדימוי מוליד. הרגע הלא גרנדיוזי הופך להיות דימוי בתוך המופע. אני נעצרת בריק ובאין. והוא לא ריק ואין. וכאן אני באמת אומרת משהו על החיים. לא צריך להחזיק דגל וללבוש שמלה אדומה כדי להגיד משהו, כדי לשים לב. האמירה שלי היא במגע, בנוכחות שלי מול הצופה ושל הצופה מולי. במשמעות של ההוויה ושל הקשר שנוצר ביני ובין הצופה. זה היוצא דופן. זה מה שעושה אותי פרפורמרית לא כל כך דומה לאחרים”.
אני שואלת אותה על התהליך של תכנון המופע. ממה המופע מתחיל ואיך הוא מתגבש. “זה תהליך ארוך, חלקו עובר בראש בדמיון חזותי”, היא משיבה. “אחרי זה מגיע השלב שאני מרגישה שיש דברים מסוימים שאני צריכה להרגיש במרחב, שאני צריכה להיות בחלל שאני מופיעה בו, ושם קורה הכל”. היא מספרת שלפחות שבוע מראש היא מגיעה אל החלל שלתוכו היא בונה את המופע, אבל שגם אז זה עדיין לא מספיק, ולמעשה המופע ממשיך להשתכלל תוך כדי תנועה: “המופע הראשון תמיד פחות טוב”, היא אומרת “השני והשלישי ממש משתפרים. המפגש הקונקרטי, האמיתי, הכרחי לשיוף העבודה.”
אז מה בעצם משתנה בין מופע למופע?
“אני קובעת מראש מה תהיה ההתפתחות של המופע. התחלה, סיקוונס, סוף. אני מתחילה באותו האופן אבל הניואנסים משתנים”.
לאורך השנים בר-און הוציאה תחת ידה יותר משלושים מופעים שונים, לא היה לה רגע דל. המופע האחרון שיצרה בר-און, “יותר-מי-די”, עלה בקיץ 2020, ומאז היא בהפסקה לא מתוכננת: “בעשור האחרון יצרתי המון, יצרתי לאורך כל הדרך. ההפסקות הן כשהייתי חולה פעמיים. עכשיו יש הפסקה ואני משתוקקת לחזור לעצמי, אני מקווה שאני אחזור לעצמי.” היא נאנחת. “לפעמים נדמה לי שהחיים מוחקים אותי, שאני אצא שבורה. הסרטן השני לא היה קל ועכשיו השלבקת הזאתי. תעבור אומרים, אבל קיבינימט מתי היא תעבור והיא כל כך כואבת. אני מקווה שזו לא התחנה האחרונה.”
אני לא יודעת מה להגיד.
במקביל בר-און עובדת בשנים האחרונות גם על אתר שמציג את רוחב היריעה של עבודותיה. את האתר היא “מאכילה” כדבריה בכמה שיותר מידע: בתיעוד של עבודותיה, בטקסטים שכתבה ובטקסטים שכתבו אחרים. “לפני שלוש שנים הרגשתי שאתר יכול לשים אותי על המפה”, היא מסבירה. “הרגשתי שזה יראה את המשקל של העשייה שלי. אני חושבת שכל התמורות שקרו בשלוש שנים האחרונות, מבחינת תשומת הלב של המערכת הרשמית של התרבות, התאפשרו בזכות האתר. כי אם אתה מפספס מופע, אז פספסת. יונה פישר כתב ש’זה כמעט חטא לתאר מופע של עדינה בר-און’. זה לא סרט, עבודת וידאו או ציור שנשארים. בשביל זה יש את האתר”.
היא שואלת אותי אם האתר עמוס מידי. היא אומרת שיסמין הבת שלה אמרה לה לשים פחות, אבל היא רצתה לתת עוד, לתת יותר. יותר-מי-די, אני אומרת וצוחקת.
אנחנו ממשיכות לדבר על נוכחות הקול והגוף בעבודות שלה, היא מספרת על התנועה שלה שהיא “לא תנועה של רקדן”, אלא תנועת “הגוף שמתייחס לחלל”. אני שואלת אותה על העבודה עם הקול, שהיא כינתה לא פעם כדבר האישי ביותר. המפגש שלי עם בר-און היה בעיקר דרך הקול. דרך המחשבה על הקול, על איך הוא יוצא מן הגוף, מונח בחלל, הופך לחומר, רך, מחוספס, צורמני. על הַפְּנִים של הקול שהוא כל כך בחוץ, נפלט לך, מוחרג ממך, מתגלגל, קיא, יוצא מהבטן, מהקרביים, מפחיד כמה אין לך שליטה עליו. “אני לא יודעת לשיר כמו זמרת”, היא אומרת, “אני יודעת לעשות קולות של עדינה. ואני מקפידה שמה שיוצא מקרביי הוא מה שרציתי שייצא לחלל”.
היא מספרת על העבודה “עקדה” שהתפתחה מחלק של המופע “אישה מן הכדים” והפכה לקטע קול עצמאי. כמעט לזעקת אישה אולטימטיבית. זעקה שמחזיקה בתוכה יללות כלבים ושיר ערש, את בכיו של התינוק ובכי התמרורים של האם. “זה פשוט ה’קרעכצים’ שלי” היא מסבירה, “והוא מת בסוף התינוק הזה, זה נגמר בזעקה. זעקתי הרבה בשנים האלה, היום אני יותר צועקת בלחש.”
היא באמת לוחשת לאורך השיחה שלנו. מדברת לאט. מניחה יד על כתף כואבת מעצבים רגישים.
היא מספרת לי שלפעמים כשהיא בוכה ומתפתלת מתוך כאב הכלבה מריה ממש שומעת אותה,
מרגישה אותה ומגיעה לנחם.
לקראת סוף השיחה אני הולכת לשירותים. במסדרון הצר שמוביל אליהם ניצב תצלום ממוסגר (לא מחופה בזכוכית) של המופע “באה מנוחה ליגע”. בתצלום בר-און שוכבת-ניצבת על מיטה שתלויה בגובה וממוסמרת אל הקיר. על המיטה מצעים לבנים מצוירים עם דגלי ישראל קטנים. במופע, שהוצג בפסטיבל ישראל וגם באמצע “דיזינגוף סנטר” על ציר המדרגות הנעות של הבניין המבוכי, בר-און שרה ומסלפת את המילים של אלתרמן ל”שיר העמק”. בידה מטפחת בד שהיא מערסלת כתינוק.
אחת וחצי בצהריים, אני מרגישה שהיא עייפה. אנחנו מדברות על הדימוי של האם שחוזר לאורך היצירה שלה. “כשאני מדברת אני מצליחה להתעלם מהכאב, כשאני לבד לא” היא אומרת. היא מספרת על המופע “על האהבה” שאיתו הופיעה בכנסיות ברחבי העולם, מופע שבו היא הופכת להיות מעין מדונה.
אנחנו נפרדות, אני יורדת במדרגות ופונה לכיוון שינקין. אני זוכרת שהיא ערסלה אותי. אני מרגישה את הידיים שלה פתוחות. גם את שלי. הרגע הזה נפתח ונסגר. מגרד. לכי תתארי.