כיצד ניתן לסווג את אמנותה? מיצג? צרוף אמנות פלאסטית בצורנות הגוף והקול? מונטאג’ אנושי? עדינה בר-און, חיפנית לשעבר. (כל המוכשרות היו פעם חיפניות).
הנתון: מקום. הלה מכתיב את הפלסטיות בשפת הגוף, רטט קל בתווי הפנים, בהשמעת הקול נחשף כמו אלמנט של מונולוג פנימי, המבקש לפרוץ החוצה. הניכור המתמיד תובע מהצופה חשיבה אינטלקטואלית. הפעולה מעוררת אסוציאציות.
כל אחד ואחד בין הצופים עם הזיכרונות שלו. דיוקנה של עדינה משתכפל בדיוקניהם ושוב כבומרנג חוזרת חשיבה של הקהל אל עדינה, שכמו מלקטת אל תוכה את רישומי הצופים.
אחר אחת מהופעותיה רשמתי:
לא מחול
לא משחק
לא שיח
תנועה מעוותת
זחילה
ניתור על רגל אחת
גיחה אל הקהל
רצף צלילים דוממים
זרמי קו וצבע
מידע שלא הגיע
מידע הגיע
לא נשארת כפי שהיית
משהו התרחש
חוט דק
בלתי מוחשי
נוגע ולא נוגע
סמוי מן העין
פרץ והבזיק
קטוף אותו
קבלהו
אל תקטוף
אל תקבל
הוא קיים
איתך
ובלעדיך
כציור שטרם נברא
המתן
בדריכות
בשממון
בעצב
בצחוק
בביטול
בשנאה
אהבה
לא משחק
לא שיח
לא מחול
ושלושתם נוכחים בהעדרם
באלם צפיה
סוף?
יש ואין מקבלים את מיצגיה של עדינה. בעלת גלריה מסוימת, שהמלצתי לפניה להזמין את עדינה איננה מברכת אותי לשלום (היו היא עוסקת בבורסה) ברור, חיפה איננה תל אביב, לא ירושלים.
עדינה בר-און בפסטיבל ישראל, במוזיאוני תל-ביב וירושלים ובתל-חי, כמובן.
אוונגרד אמיתי, הפושט ולובש בכל פעם צורה אחרת. באחד ממצגיה הזכירה לי התגלמות והשאלה של בונרקו, תיאטרון בובות יפני מהמאה התשע-עשרה.
עדינה בר-און, אמנית שיצרה את שפתה המיוחדת. עדיין לא מובנת לכל, אך אמתית, כנה, מעוררת התכנסות לתוך עצמך. להיות עדינה… .