“גב’ דייויס” – תיאטרון יחיד של עדינה בר-און; הופעה בגלריה ג’ולי מ., יום שישי 8.4.83

המיצגים של עדינה בר-און עברו הסכה שמית והם נקראים עכשיו תיאטרון-יחיד. הכותרת הזאת אכן מתאימה לחלק הראשון של המופע “גב’ דייויס” שהגישה בגלריה ג’ולי מ. בר-און. בשמלת כתפיות שחורה ותיאטרלית, ישבה כרבע שעה ליד שולחן מוזהב ותיאטרלי אף הוא, באמצעות תנועות ידיים  והבעות פנים לבד ניסתה שרטט את עולמה המנטלי של אותה גב’. המילה לשרטט טעונה במקרה זה, ביותר ממשמעות אחת.

כמו רבים מאמני הבודי-ארט, בר-און משרטטת או מציירת באמצעות גופה קווים וצורות בחלל ובזמן. הקו הוא לפעמים מרוסק, קצבי ועצבני. לפעמים התנועה מזכירה משיכות מכחול רחבות, ארוכות-נשימה ונדיבות, או הטחות אקספרסיביות. התנועות יכולות להיות קטנות, סגורות ומעודנות. ובמקרים אחרים גדולות , גסות ופתוחות. הקונטורים ברורים ומוגדרים במקרים אחדים, ובאחרים מטושטשים וממוסמסים – ויש עוד כהנה וכהנה הרכבי קו וצורה בתנועה.

הסיטואציה המגבילה של שולחן פלוס כיסא היא מעין מסגרת לפעילות של גב’ דייויס. הכנסת הגורם האנושי החי הנושם המגיב, אל תוך מושגים השאולים מתחום האמנות הפלסטית, עושה את המופע לאירוע דרמטי נרטיבי שמקומו בעולם התיאטרון. זאת, חרף העובדה שגב’ דייויס איננה מנסה לספר סיפור. הגב’ נמצאת שם בלבוש מסוים, ליד עצם בעל פונקצויות מסוימות, וגם אם הפעילות שלה איננה קונקרטית, נאלץ הצופה להמציא את הסיפור המדומה שלה.

לבר-און יש נתונים של שחקנית טובה. לגופה ולפניה יש נוכחות חזקה וקשה להתיק מהם עין. גם כשהפעולות שהיא מבצעת באמצעותם משעממת לא די (? הניר הישן משבש את הכתוב) בר-און יפה מאוד ואין לזלזל בכך. יופייה  איננו נתון חיצוני בלבד, אלא איכות דומיננטית המוקרנת על סביבתה. רונית לנד עוזרת לבר-און מזה שנים בעיצוב המופעים שהיא מבצעת. נראה לי שמה שהשתיים עושות בנתונים המצוינים של בר-און איננו מספק. בר-און מנסה לעשות לגוף את מה שקטי ברבריאן עשתה לקול האנושי. אבל פעמים רבות במהלך המופע שלה, נשארת הבדיקה של האפשרויות הגלומות בגופה ברמה של בדיקה גולמית בלבד – אטיוד שאינו מזניק אותה הלאה. במיוחד בולט הדבר בחלק השני של המופע, כשבר-און נעה בחלל בלי מסגרת בעלת אופי תיאטרוני.

התכנייה טוענת כי בחלק השני מוצגת התפתחות מרחיקת לכת עוד יותר של תכונותיה של הגב’. אך הגב’ הרחיקה לכת עד כדי כך שהלכה לאיבוד. איבון ריינר, למשל, מגבילה את הסגנון, האופי והאיכות של תנועתה באלף ואחד מגבלות וסייגים, אך בתוך אלה היא יוצרת תחושה של תנועה הזורמת בחופשיות  מדהימה. בר-און, לעומת זאת, נהנית מחופש כמעט טוטלי בחלק השני. היא יכולה להרשות לעצמה לשנות סגנונות תנועה והבעות פנים ככל העולה על רוחה; היא יכולה לחגוג את הגוף והאקספרסיה שלה כמעט בכל אופן שיעלה על דעתה; אך החופש הנפלא הזה הופך לאבן נגף רצינית. עודף האקספרסיה נעשה מעין עיסוק בעל אופי תרפויטי מביך בחלקו. התנועה האקלקטית הופכת למניירזים והסיבובים הפעלתנים סביב לקורקבן של עצמה לנרקסיזם שאינו צריך לעניין את הצופה. מה שנחוץ לבר-און הוא במאי שיכניס את כלי הביטוי היפה והמיוחד שלה למסגרת ברורה ומוגדרת יותר.