עדינה בר-און, מחלוצות התיאטרון החזותי בארץ, צמחה במקביל להתפתחות האמנות המושגית בשנות ה-70. היא הביאה בשר וגוף לביטוי האמנותי שלה, בניגוד לטמני המושג שהסתפקו בסימנים אידיאיים.

המופע “אשה מן הכדים” של בר-און ודייויס הוא תיאטרון גופני, הכולל חפצים וגופים קרמיים בשדה ההתרחשות. בר-און פונה אל הממדים הנשיים והאינטלקטואליים, ודייויס אל החלקים החושניים והפאליים.

הכלי הקרמי מכיל הטמעה גופנית של יוצרו וכלי קיבול לרגשותיו, ובו-בזמן הוא גם מהווה התרסה תרפויטית כנגד הכליון. הכד בא מעפר, ודייויס רואה בכד חזות חיים כוללנית.

במופע משתלבים חומרי המחשה רבים: סרט וידאו, כדי-ענק, עגלת מתים, קול, תנועה, מוסיקה ועוד. סרט הווידאו שמשתלב במופע ניבט כממברנה שקולטת את סימני ההתרחשות המשפחתית.

מה תפקיד הצילום במופע?

זהו צילום מאגי, הנוגע במתיקות החיים. בלי בימוי, בלי יומרות, בניגוד למופע שהוא יומרני. הווידאו חיוני למופע. אין זו אילוסטרציה. אני עוסקת בצד הצורני של החוויה. כשהגיתי את המופע ודרתי עם יגאל צלמונה על ביות של זמן וחלל, הילדים שלי טיפסו על פסלו של הנרי מור וזה היה בעיני מסוכן. זה אולי היסוד במתח הזה בין זמן וחלל.

ממשותם של החיים היא בעיניכם סוג של כישוף?

דייויס – כן. השיגרה היא הקסם, לא נשגותם של החיים.

בר-און – הסרט עצמו אינו “אמנות גדולה” …

דייויס – לדוגמא האמן ההולנדי אולי, אמן מיצג ידוע, דיבר על המשפחה כעל כור-היתוך ביולוגי, שמכיל בתוכו הכל.

בר-און – סרט הווידאו איננו משהו מיוחד, אין לי קול נפלא ואני לא רקדנית מושלמת וכדומה …

מצד שני, זה לא “אשת הכדר עושה עבודה במוזיאון” …

בר-און – זה משהו אחר, שפה שהיא בלתי נתנת להשוואה. עם זאת, המופע הוא מקצועי, מובחן, נשלט ומועבר בידיעה מלאה … פחות מינימליסטי מבעבר. אני אוספת רכות, מחצינה פוזה, בטבעיות.

אם כך אמן המיצג מעצב את מודעותו של הגוף בחלל?

בר-און – כן הוא משחק בווריאנטים קוליים וגופניים, נוגע בחפצים, מגדיר חלל …

האם יש במופע שלכם מרכיב פולקלוריסטי או אוריינטלי ?

דייויס – יש הרבה פולקלור ואוויר מקומי.

בר-און – יש סלסול של חזנות, מוסיקה מזרחית וכורדית. כל זה יוצר הפנמה והשלכה אל שפת התיאטרון. זו לא בדיחה או קריקטורה עדתית, זה כאב. זה ביטוי לרגשנות ולא אינטלקטואליזציה של המציאות.

האם המוות, כישות סמלית, מופיע ביצירה?

דייויס – כן, עגלת המתים שנוסעת במופע, זה דבר לא נשלט. עדינה רצתה שולחן ואני הבאתי מהרחוב עגלת מתים, אולי במקרה …

ובכל זאת הכל נובע מבחירה נשלטת …

דייויס – שנינו חיים את המוות, כמו כולם. כל חיי חיכיתי שאבי ימות. בגיל שלושים וחמש החלטתי להפסיק את הציפייה הדרוכה …

בר-און – זה לא מקורי .

דייויס – ובכל זאת זה אינטנסיבי מאוד. המוות מופיע בצבעי הכדים, בחיפוי השחור.

לגדעון גכטמן, פסל ואמן מיצג, יש כדי-אפר במוזוליאום המוות שלוץ האם זה דומה?

דייויס – לא. הכד הוא כמו הולדת חיים, כלי קיבול אנרגטי. אופטימי פחות, פתוח, עתידי. זהו כלי הסוגר על האהבה והרגשות.

המופע שלכם מתקיים מעבר לסיפור, מעבר למרד בשפה האמנותית, מעבר למיליטנטיות, מהו חוט-הרצף של הפעילות הזו?

בר-און – במופע אחר, במסגרת “80 שנות פיסול”, הבאתי כ-5000 פרחים לאתר קבורה הרודיאני והשלכתי אותם אל הבור. באירוע “תל-חי 83”, שברתי חתולי גבס גדולים. אני תמיד יוצרת חלל טעון, מעין כלי קיבול. לפעמים אני יוצאת ומשאירה את הקהל בתוכו.

המיצג פורץ את גבולות הביטוי האמנותי השגור; מדוע הוא מתקיים במוזיאון המסמל ממסד עייף?

בר-און – זה נכון, כולם עוסקים בכיבודים ולא במהות הדברים. הקהל היום מוכן יותר לקבל דברים לא שגרתיים. ובכל זאת, זה עדיין מוזר. לדוגמא, ביטלתי מופע במרכז המחול בתל-אביב, כי הגעתי למסקנה שאפילו שם זה יראה חריג.

בפועל, כולם משתמשים בפירות האוונגארד. כולם גונבים בציניות ומתכחשים למיצג, שהוא בעצם תיאטרון צורני מתקדם …

דייויס – זו הליכה הרמונית יותר, שחובקים את החיים.

בר-און – המופע הזה הוא תוצר בשל, ולא מעשה ביכורים. המופע אינו פונה אל ההבנה ואל המוסכמה.

ב-1985 טיילתי בעיר-שדה קטנה באיטליה וראיתי באחד הרחובות חמישה לוחות ירוקים ועליהם שרבוטי משפטים בכתב גיר. הסתבר לי, שזו עבודה של יוזף בויס, אשר שיגר לנאמניו ברחבי איטליה מסרים מושגיים וקבע בכך דפוס תקשורתי זריז ומתוחכם. ליד הלוחות, על המדרכה, ישב צייר רחוב וצייר מדונה בוכייה בצבעי גיר חמים וקרים. הקהל שחלף על פני הלוחות העדיף את דמעותיה של המדונה והשליך מכספו בנדיבות. 1990 . בויס הלך לעולמו. גם המדונה. הגשם שטף את הנייר.

אני מרשה לעצמי להתנבא, שהאמנים הבין-תחומיים יסקלו את השדה של האמנות הישנה.