על “בין לבין”

נכדתי בת השלוש עושה פרצופים לפני הראי. היא מתאמנת ברכישת רפרטואר הבעות, שיעזרו לה לארגן את מי שהיא ואת מי שהיא אמורה להיות; אלה יעזרו לה לשרוד את החיים האלה. ויש לה כבר פני מצלמה, וכמעט כשירות להיות שותפה בטקס כזה או אחר.

עדינה מאפשרת לי כצופה לחזות ברגעים האינטימיים  האלה, שבינה לבינה. ללא מילים מתרחשים חיים שלמים של בין לבין ואנו חווים וטוווים  אותם – מההבעה הסתומה, כביכול, כזו שמקבלת את דיוקה דרך מחיקות וגסטות זעירות, שנודדות וחומקות על פניה, או רגל שנעה, או אולי כף יד שמחווה תסכול או מחיקה.. רפרטואר שלם, של פרי תרבות, או אפילו אילוף, שבתוכם היא משייטת, כדי למצוא את הדיוק ולחלוק איתנו. וככה בשתיקה, לפעמים לפני היות המילים, אנו צופים בה מרותקים. ערימת ספרים שערמה לפניה ואנו מתאמצים לפענח את שמותיהם ושלושה משפטים שהיא משמיעה באנגלית, יכולים לשמש לנו יתדות לרוחב היריעה אותה היא מגוללת ופורסת על פני הזמן, כמעט כל הזמנים, שמתרחשת במקום הזה. והאנגלית מרחיקה את מה שמתרחש כל כך קרוב לידנו, לרגלינו. ואנחנו בזמן תנכי ואנחנו נזכרים גם בקונפליקט היהודי  פלסטיני, כשעדינה , בתמימות אירונית, מספרת לנו : “אני אוהבת, אוהבת, את דרך הערבים – בבניה”.

כך היא יושבת ומהמהמת ומפזמת לה, מנגינה שנדמה לי שאני כלכך מכירה ואולי גם לא ותנועותיה הקטנות והבעות כמו משבי רוח, החולפים על פניה. ולרגע מצטללות פניה, כשהיא רואה אותך ואז היא כלכך פה ואולי גם מחליפה משפט רלבנטי וחוזרת אל תוכה. היא מעמיסה אותך על גבה אז, כמו היית חפץ. ממתיקה סוד אל תוך אוזנך, או נושפת אל תוכך, כאילו היית אותה קסדה שהתגלגלה מאותה הופעה רחוקה שלה לכאן, להיות לה לתיבת תהודה, לכד החלב של הולביין, או לסל ביכורים. אתה הנך בדיוק מה שחיפשה, כשישבה על הכסא והעלתה אותן העוויות או אפילו פוזות של בינה לבינה.

הנה השלימה, לכדה, את אחד ממסלולי התודעה, מאותה העוויה שהעלתה על  פניההמרוחקות, עד לפאזל הענק, שבנתה לרצונה.

ועכשיו אתה החתיכה בפאזל, שבדיוק חסרה לה, כדי להשלים את התמונה ההיא ממוחה, או מאותו שדה הקטל שבאחד מספרי האמנות, או ההיסטוריה, המוטלים כאן. או אולי ראתה זאת בהיסח דעת אפילו באחד משידורי הטלביזיה.

משהשלימה את שדה הקטל ההוא, או סצינה אחרת וכולם=כולנו מושלכים על הרצפה, באופן המדויק ,אני נזכרת בווידוי שלה על בנה, שנולד בזמן זריחת השמש מעל המדבר בהרי יהודה. היא שינתה אז את שמו מנמרוד לשחר.  ואני שואלת מדוע כולנו מצייתים לה, מדוע אין כאן מרד, ואנחנו באמון מחכים , אולי, לשחר חדש שיעלה.

היא תופסת מרחק נחוץ, כאשר היא יוצאת אפילו מן האולם, או מן העולם,, כדי להתבונן במעשה ידיה –  ידי האמנית, או אולי במעשה הבריאה, אפילו.

יעל קיני