מיצג הוא יצירת אמנות ויזואלית המתרחשת בזמן ובמקום מסוים שנקבע מראש, ובפני קהל צופים. הוא מפרק ומדגיש אלמנטים אמנותיים, כמו צורה, צבע, תנועה, חלל, תנועה בחלל ובזמן, ואת הטבע כרקע להתרחשות וכתפאורה (במיצג – האמנית דורכת במי הים ומתיזה אותם, ולא רק מצטלמת לידם).
במיצג של עדינה בר-און ודניאל דייויס, ‘אשה מן הכדים’, יש כמה מסלולי זמן. רובם נעים במחזוריות, במעגל המודגש גם על-ידי חפצים מעוגלים, כדון גלגלי עגלת מתים, גלגלי כיסא המזכירה, הכדים המעוגלים, הצלחות, גלגל השמש העולה והשוקעת בזמן ההתרחשות, ומסלולי התנועה העגולים שבהם נעה האמנית. ברקע יש עוד מסלול זמן: היום המתחיל עם שחר ומסתיים עם רדת הלילה. מסלול נוסף מבטאת האמנית במלים המתארות את מסלול נדודיה של משפחת האמנים בכל רחבי הארץ. תנועתה של האמנית על גבי כיסא המזכירה המתגלגל, מלווה את סיפור הנדודים במעגלי תנועה במרחב ובזמן – משך של מספר דקות. התנועה על גבי הכיסא שוברת את הרצף הסיפורי ומכניסה מרכיב זמן שונה, זמן של תנועה והתרחשות בימתית לעומת הסיפור על זמן עבר.
מסלול נוסף של ‘זמן חיים’ מסומן באמצעות הילדים, המייצגים את תחילת החיים, מול עגלת המוות הנודדת ברקע, ומסמלת את זמן המוות. הילדים דוחפים את עגלת המוות קדימה, בקווים ישרים. עגלה זו נעה בקצב אטי ומדוד ועוקפת את אזור התנועה והריקוד של עדינה, וגם את מקום הימצאם של הכדים, כאילו אינה רוצה להפריע לריקוד החיים, אך מהווה תזכורת קבועה למוות.
משך הזמן של המיצג, המוקלט בסרט וודאו, הוא יום אחד, משחר עד לילה. הזמן של הצופה, זמן הצפייה, קצר בהרבה מההתרחשות עצמה, ונמשך כשעה. את המיצג מלווים צלילים מסוגים שונים: צלילי הקשה על הכדים, הנשמעים פעם כפעמוני כנסייה, ופעם כפעמונים טיבטיים; וצלילים הבוקעים מגרונה של האמנית, ומהווים מעגל קולי נפרד, שבו עליות וירידות, צרחות מקפיאות דם, בכי, מלמולים וזעקות ארוכות ומתמשכות, אלה הם מעגל צלילים נפרד, בעל חיים משלו. צליל הצריחה אינו מלווה בהכרח בתנועת שבירה של בגוף האמנית או בכלי (הכד), ולכן הצופה אינו מסוגל לקשר את הצליל עם אירוע או תנועה המתרחשים במקביל.
במיצג יש מפגש גם עם הים, כאלמנט נוסף של תנועה מחזורית, כמו הזמן. המפגש של האמנית עם הים שונה מהמקובל. האמנית דורכת במים ברגליה כשהיא לבושה בבגד ריקוד. כניסתה למים בבגדים אינה צפויה, וכך גם תנועתה בהם. היא פוסעת בתוכם ככובש שאינו מתחשב בכללים הפיסיים של ‘קשה’ או ‘רך’. היא מתקדמת לכיוונים שונים, כשהגלים הנשברים לכיוון החוף סותרים תמיד את כיוון התקדמותה. היא מניפה את ידיה כלפי השמיים בתנועות מעגליות ומלווה את תנועותיה בצלילים שונים.
על עגלת המתים המסמלת גם את העתיד וגם את העבר, נישאים לסירוגין כד שחור אטום, כד אפר המסמל מוות, ומערכת כלי אוכל והגשה: ארבע צלחות, ארבע קערות וקדרה מכוסה, שבהם אוכל לבני המשפחה. כסמל לחיים האמנית מרימה ומסובבת את הצלחות במין טקסיות, כאילו שברגע זה כל יעודה בחיים הוא המשחק בכלי אוכל. לרגע נדמה שהיא מרימה את מכסה הקדירה כדי להריח או לטעום את ריח האוכל, אך הכלי ריק והצלחות סובבות באוויר בידיה, כמפגינות את הרישום שעל תחתיתן החשופה. גם הכדים המונחים על החול ובתוך הים מדגישים את הדואליות של חיים ומוות: כדים לאיסוף ושימור מזון, או כדים לשימור אפר המת. אך בנוסף תפקידם כמסמלי זמן החיים וזמן המוות, יש בכדים גם כושר להפיק צלילי מוסיקה, והם מהווים כלי הקשה וכלי תהודה לצלילים.
עדינה פוסעת בין הכדים בלי לגעת בהם ובלי להביט לתוכם. נוכחותם והצלילים המופקים מהם אופפים את כל המיצג. בשלב מסוים נמצאים הכדים הפוכים על צדם בתוך הים, קולטים ופולטים את מי הים ואת עוצמות צלילי ההקשה. קטע התנועה של עדינה על גבי החול נראה כמחול של דבורה. קצב תנועותיה על החול מנסה להדביק את קצב ההקשה, בעוצמת התנועות, בגודלן, במהירותן, ובהתחברותן זו לזו. ונראה כאילו היא שמניעה את המוסיקה, ולא המוסיקה שמניעה אותה. וכך היא ‘מנגנת’ את התנועה, תוך זמן הביצוע שלה, כשהזמן הוא האלמנט המאחד את כל מרכיבי היצירה והבונה אותה.