טקסט שרקפת כתבה ב-פוסט של פייסבוק כהקדמה לפרסום הכתבה:

זהו המאמר ה-8 1/2 על עבודה של עדינה בר-און. אולי צריך כבר להוציא ספר…
זה עוד מאמר שלקח לי לכתוב כמעט רבע מאה… הסברים בגוף המאמר, ומזל שעדינה חידשה את  העבודה הוותיקה הזו “בית, כמובן” בשנים האחרונות. הנושא נשאר רלוונטי, מאוד וביתר שאת, אבל מכיוונים שלא חשבנו עליהם אז, כשהוא הועלה בפעם הראשונה ב-2002. ועוד יותר, לאור המלחמה הזאת, שלא נכנסה למאמר, אבל לא יקשה לקורא להכליל גם אותה.
המאמר הזה הוא מחבר של קטעים שנכתבו אז ועכשיו, וכיוון שאני כעת באמצע פרויקט שקשור ל”מכאן ומכאן” של ברנר, הרשתי לעצמי ליצור מאמר בנרי במבנהו, למרות שכבר עשיתי דברים כאלו בעבר (ע”ע המאמר על “העקדה” של עדינה שגם לקח לי בערך זמן זהה לכתוב…).
המאמר הוא מסע, שמוביל את הקורא לעבודת המופע דרך פריזמה מחשבתית על האישה והבית, שלאחר שפסעת בה, תיאור העבודה בלבד מפיל את כל האסימונים. אבל העבודה אינה לכשעצמה. היא בעצם תחנה אחת ביצירה, במחקר החיים של עדינה באמצעות המופע, האמנות, סוגיות שונות שהיא תמיד תוקפת מזווית כזו ואחרת, בהתאם לאירועים המתרחשים ולתובנות וניסיון החיים שנצברים לאורך הדרך. כבר ב-2002 כתבתי על הדרך הזו לעומת עבודות קדומות עוד יותר. והשילוב של הפרגמנט ההוא במאמר הזה, קפסולת זמן של איך היינו, שלרוב לא זמינה לנו, מאירה את סיפור הצמיחה של כולנו.