טקסט שליווה התערוכה בעקבות ה-מפגש הראשון של הפרויקט ב-דצמבר 2008 – של סטודנטים מהאקדמיה לאמנות בקרקוב וסטודנטים מבצלאל
“אסתטיקה ודעות קדומות”
פרק א’
תערוכה זו מסכמת פרק ראשון בתוכנית מתמשכת הנושאת את השם “אסתטיקה ודעות קדומות”. החיבור הטעון בין אסתטיקה ודעות קדומות הנו תוכן הליבה של מכלול יצירתי כאמנית מופע, הוא ספוג בשיעוריי במסגרות השונות ללימודי אמנות והוא המניע ליוזמה זו.
מרבית העבודות המוצגות בתערוכה הן של משתתפי סדנה בת עשרה ימים, שהתקיימה בישראל בדצמבר 2008 – סטודנטים מהאקדמיה לאמנויות יפות בקרקוב, פולין, וסטודנטים מהאקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. עבודות אחרות שבחרתי לצרפן נעשו בידי תלמידיי לשעבר, אמנים צעירים בתחילת דרכם.
דעות קדומות ומיתוסים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות ומתבניות אסתטיות שגורות שעל-פיהן אנחנו מתפקדים, תופסים ובוחנים את עצמנו ואת סביבתנו. הם יצירים בלתי נמנעים של התרבות, תולדה של צרכים עמוקים וקדומים יותר בנפשו של האדם. הדעה הקדומה והמיתוס הם מסממניו של צורך ארכיטיפי בהשתייכות, שבטית או לוקלית, ובעומקיהם מתקיימים חלקים יצריים ויצירתיים, המרמזים בעיקר על פחדים וחששות לאי יציבות ולאי קיום. מדהים ומרתק להיווכח כי גם לאחר שנרקמים יחסים אישיים וקרובים מאוד בין אנשים, המיתוס והדעה הקדומה עדיין תלויים בתווך ומשמשים כאמצעי התגוננות.
מנקודת מבט זו, תפקידה וחלקה של האמנות הגבוהה הוא דווקא בטיפוח הדימויים האיקוניים והיחסים הסיפוריים שביניהם. המניע של העשייה האמנותית ושל התקשורת החזותית יהיה לנסות ולהתיר את המיתוס באופן המנסה להתדפק על קווי המתאר החד-משמעיים שלו. עבור האמן, קווי המתאר החד-משמעיים הם גם אטרקטיביים, שכן הם תובעים תהליך מופנם של עידון, שתחילתו בהכרות עם החיבורים הסבוכים והקשים להתרה המתקיימים במיתוס, השתקעות ושקיעה לתוכם פנימה, עד לבנייתה של שפה אישית המכוננת מבט חדש.
אין ספק שהמיתוס והדעה הקדומה צובעים את המציאות ואת הפרשנות עליה. הם מטשטשים את עינינו וגורמים לנו לראות את האחר מזווית ראייה צרה ביותר. מכיוון שהתקשורת החזותית עוסקת בשאלות של אסתטיקה ובעניינים של טעם – יפה/ לא יפה, ראוי/ לא ראוי, נכון/ לא נכון – נדמה שההידברות על העדפותינו ודעותינו הקדומות יכולה להיות בעלת השפעה מיטיבה באמצעות העשייה האמנותית, שזו שפתה.
החיבור בין סוגיות באסתטיקה לבין התבוננות מתדיינת אודות דעות קדומות מתוך היותן קריטיות והרות השפעה על יחסים בין עמים ובין אנשים, היה תמיד מענייני. בעשר השנים האחרונות שבהן הרביתי להופיע ברחבי העולם, להכיר בדרך בלתי אמצעית תרבויות שונות במדינות במזרח (אסיה ואירופה) ובמדינות במערב (אירופה ואמריקה) וליצור בהן קשרים אישיים וחבריים של ממש, גבר עוד יותר הצורך שלי לתת ביטוי נוסף לחיבור מיוחד וחשוב זה.
נסיעותיי והופעותיי בשנים האחרונות התקיימו גם בשעות משבר קשות במזרח התיכון, בעיתות של קונפליקטים לאומיים חריפים, שיצרו בעולם ביקורת קשה על ישראל. לא בכדי הוא, שעבודותיי המתייחסות למציאות החברתית והפוליטית באזורנו, נדרשו ופורשו על רקע זה. עובדה זו חייבה אותי להתמודדות עם פניה הקשים לעתים והבלתי מתפשרים של הדעה הקדומה בצורה הישירה והאמיצה ביותר, הן בהתייחסות של אחרים לעבודותיי והן בהתייחסותי שלי לעבודות אמנות של אחרים.
הסדנה והתערוכה “אסתטיקה ודעות קדומות” מסמנות את התחלתה של מסורת דיון והתבוננות מחקרית, פרשנית ויצירתית בנושא זה. במפגש הסטודנטים מפולין ומישראל התקיימו שיעורי סדנה, שבהם יצרו הסטודנטים את עבודותיהם, ביקורים משותפים באתרים בעלי משמעות היסטורית, דתית ולאומית, וסיורים באזור התפר. המפגש כולו שימש מסגרת לדיון אינטלקטואלי, רגשי ויצירתי, שבו הונחו באופן גלוי נקודות מבט בין-אישיות, בין-קבוצתיות, בין-תרבותיות ובין-לאומיות בניסיון להידברות כנה על עמדות סטריאוטיפיות ואפשרות התרתן על הרקע המשותף של שפת התקשורת החזותית והעשייה של אמנות עכשווית.
לאור התכנים העמוקים שבהם נגענו, ייתכן כי העבודות המוצגות בתערוכה עדיין מגששות ממרחק את דרכן אל מעבר למובן מאליו. יחד עם זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מוצאת את הערך הרב המצוי בהן ובחשיפתן לקהל, בהיותן עדות לשורשיה העמוקים של הדעה הקדומה ולעמידותה ההיסטורית. נקודות אלה המעוררות תמיהה של ממש, מגבירות את נחיצותו העצומה של הדיון בהן.
עדינה בר-און
תודה מיוחדת
לשותף העיקרי שלי בתוכנית, פרופ’ ארטור טייבר, ראש המחלקה הבין-תחומית, האקדמיה לאמנויות יפות ע”ש יאן מתייקו בקרקוב, פולין
לאמנים זבינייב ברפחאוסקי, ארתי גרבאוסקי, ברברה מרון, אנה סיזוסקה-גרבאוסקה
לעדו בר-אל, ראש המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
לליב ספרבר, מנהלת קשרי חוץ בצלאל
למשרד התרבות והמורשת הלאומית של רפובליקת פולין
לתרזה שמיחאוסקה,מכון אדם מיצקביץ פולין
לעידית פורת