על עבודת המיצג בית כמובן של עדינה בר-און
(יולי 2002, גלריה אופאל)
פגשתי לראשונה במרכיבי אמנות המיצג של עדינה בר-און בעת שהעלתה את המופע שאיפה באכסדרת מוזיאון תל אביב לאמנות ב-1994, במשך המופע ניסתה האמנית, לבושה בבגד לבן אוורירי, לתקשר בעזרת מלמולים ותחינות אין-ספור, עם צללית אדם כחולה, מעורפלת ונזילה, שהופיעה ונעלמה לסירוגין על מסך הטלוויזיה.
שפת המיצג של עדינה דרשה ממני סוג של קשב מאומץ. עם זאת, השילוב שנעשה בעבודה בין פעולת המיצג ובין עבודת הוידאו המלווה ברקע, עורר בי סקרנות רבה, עוד באותו ערב התיישבתי לנסח את החוויה במילים.
מאז שאיפה, עדינה ואני שומרים על קשר, מנהלים דיאולוג מקוטע, מגששים אחר מרכיבים משותפים נעלמים בעבודותינו. בכתיבת שורות אלו על בית כמובן מופע שהעלתה ב2002, אני מוצא מעין הזדמנות לחזור ולעיין בעבודתה המאתגרת של בר-און וניסיון נוסף להתחקות אחר אותם מרכיבים משותפים נעלמים המקיימים את הקשר בינינו. תוך שאני רואה את עדינה בפעם השנייה בהופעה חיה, נצרבו להם דימויי המופע בזיכרוני והחליפו בו משמעויות.
בית כמובן, גלריה אופאל, תל אביב, יולי 2002; קהל צופים הוזמן לשבת על כיסאות פלסטיק לבנים ופשוטים, כאלה הנמצאים כמעט בכל בית ישראלי. הכיסאות סודרו שורות שורות כלפני שיעור או הרצאה העומדת להתקיים בחלל הגלריה הלבנה. ממול הכיסאות הוצב כיסא בודד, שעליו הונח אובייקט אדום לוהט, שנראה כפיסת בד המשמשת את לוחם השוורים.
פתיחה: עדינה נכנסת, לבושה כאישה דתייה אדוקה, בבגדים שחורים וכיסוי ראש תואם. בדרכה אל הכיסא המזמין, היא עוברת באולם בנינוחות ומברכת, כבדרך אגב, כמה מהיושבים בקהל. היא מתיישבת, מניחה עליה את האובייקט המתגלה כנייר עיתון שקופל ונצבע בקפדנות בצבע אדום מבריק, הופכת אותו למפת שולחן, ובכך בוראת בפנינו חדר אורחים.
לאט לאט נכנסת הדמות לתוך טראנס עמוק: פעולותיה השקדניות והחזרתיות, הנעשות בשקט מוחלט, נדמות חסרות מטרה ממשית, כבמהלך טיפול בריפוי ועיסוק. פעולות אלה מלוות במחוות של פיתוי מיני המופנות כלפי מישהו שאינו נוכח כלל.
לרגעים היא מצחקקת ללא שליטה, וברגעים אחרים היא מנסה ללא הצלחה להגות קטעי מילים. לבסוף, היא נשמעת ונראית כאישה מוגבלת, כבדת שמיעה, השבויה בתוך עצמה.
בהמשך נכנסו לתוך ההתרחשות המוצגת זוג מספריים חדים. עדינה החלה משחקת בהם כבכלי נשק מאיים, מפתה.
תוך כדי ניסיונות נואשים להגות את המשפט “העונג הוא לי לארח”, היא מחליטה לגזור את הדף האדום. בתום עבודת הגזירה הנחרצת, נוצר משולש אדום, המונח מדמם בין ירכי האישה.
האישה הדתייה, המנסה בנואשות לתקשר, לפתוח את ביתה לאורחים, לקבל, ךהכיל, לברוא, מוצאת את עצמה יושבת לבד, עם עצמה, על אף רצונה הנואש, המוצהר, באירוח ובקבלה, היא עיוורת לאוטיזם של עמדתה, ויותר מכך, לאלימות ההכרחית של פעולותיה, המסתיימות בהטלת מום עצמי נורא.
עדינה ממשיכה ואוחזת בקצוות הנייר, מרימה אותו מבין ירכיה ומציגה אותו בפני הקהל. הדימוי המוצג הוא של דגל. המשולש האדום נוטף הדם נקשר כמעט אסוציאטיבית למבנה הדגל הפלסטיני. לקראת סופו של המופע,עדינה מתרוממת תוך כדי הנפת ידה, אוחזת בקצהו של משולש אדום והופכת אותו כבמעשה קסמים לרישום ילדותי גדול של בית עם גג אדום. בית הנייר מוצמד לגופה והופך לבגד אישה הרה, למעין מסכה, ולבסוף לשמיכת מגן.
המופע נמשך כשלושים וחמש דקות, שבהם שורר רוב הזמן שקט אילם\אלים, ההופך כלתנועה לצילום מוקפא בזמן.
הניסיון לתאר את המיצג אינו לוכד חלק ניכר משינויי המשמעויות, האסוציאציות, וההקשרים שנוצרו תוך כדי משחק עם הנייר האדום, תנוחות הפנים ופעולות הגוף.
עדינה אינה חוששת מסיכונים. בלי התנצלות, היא מציגה מופע תובעני, המטפל בדמות המתנחל\ת הדתי\ת, שהחילוניות המשכילה נרתעת מלעסוק בה ומלהתמודד עמה ישירות.
עדינה בוחנת ומעלה לדיון בזמן אמת את הדמות הפנטית הפונדמנטליסטית. הדמות הקיצונית הדתית, שגוררת אותנו בחיבוקה המתלהם, המפחד והחרד לתוך אימפוטנציה של מלחמה עצמית. מרשימה במיוחד היא הדרך החילונית הגאה, שבה האמנית מציגה ומטפלת בכוח המניפולטיבי המשמש את מסכת הדת הנסתרת.
עדינה מטיחה בפנינו דמות מסוכסכת, מוגבלת ומבולבלת, חסרת יכולת להכיר באחר. דמות שהצבעים השולטים בה הם שחור ואדום, ושהכלי שמשמש אותה הוא כלי חד ופוצע.